פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש ד׳:ד׳

4 61 בא לבאר את הצורך לומר רישא דקרא "ותבואנה נערות אסתר וסריסיה ויגידו לה", ולא לפתוח את הקרא במלים "ותתחלחל המלכה מאד".

5 62 פירוש - בדרך כלל סריסים לחוד ונערות לחוד, כי הסריסים הוזכרו לחוד למעלה א, פסוקים י, יב, טו, ועוד, וכן הנערות הוזכרו לחוד למעלה ב, ט, ולהלן פסוק טז, ואילו כאן הוזכרו הם יחד "נערות אסתר וסריסיה", וזה מורה על הרבה משרתים שבאו אל אסתר בפעם אחת.

6 63 כי בהלה באה מדבר חדש שאינו מוכר, וכמו שכתב בגו"א בראשית פמ"ב אות כו, וז"ל: "שייך חרדה כאשר דבר חידוש הוא". וכן כתב המלבי"ם ישעיה יט, טז, וז"ל: "חרדה היא הבהלה הפתאומית מפגע חדש אשר פגעו... והנה יקרה לפעמים שהאדם יתבהל פתאום ויחרד גם לדבר קטן פתאומי אשר פגעו".

7 64 פירוש - מדוע אסתר עצמה לא ידעה מעצמה על גזירת המן, אלא רק עכשיו באה אליה הידיעה הזאת. וכן מבואר מדבריו בסמוך ש"ותתחלחל" מוסב על גזירת המן, ולא מהתנהגות מרדכי. אמנם רש"י סוטה כ: ד"ה ביעתותא כתב "באסתר שבאת לה שמועת מרדכי פתאום", ומשמע מכך שאיירי בשמועת מרדכי, ולא בשמועת המן.

8 65 "פנימה - צנועה, ואין דרכה לצאת ולסבב בעיר" רש"י גיטין יב.. וביבמות עז. כתב רש"י "אין דרך אשה לצאת מביתה". ובנצח ישראל פ"ט רמא.: "עיקר הגלות הוא לנשים, כי הנשים הן יושבות ביותר במקומן ובבתיהן, כי 'כל כבודה בת מלך פנימה'" הובא למעלה פ"ב הערות 35, 37. ובמיוחד שבפסוק הזה נתפרש שזו הנהגת מלכות "בת מלך", דבודאי שאסתר המלכה תנהג כן.

9 66 לשונו למעלה פ"ב לאחר ציון 34: "'כל כבודה של בת מלך פנימה', והיתה אסתר נסתרת. ובפרט זאת ששמה 'אסתר', שכל עניינה היה הצניעות והסתירה, כמו שכתבנו שכל עניין אסתר היה דבר זה". וכן כתב למעלה כמה פעמים, וכגון בהקדמה לאחר ציון 275 כתב: "כיון שבימי המן היה כאן הסתר תוך הסתר, לא היה ראוי להיות הגואל רק אסתר. שמורה השם על גודל הצניעות שהיה בה, כי הצנועה נסתר בלתי נגלה... כי הגואל מן סתירת פנים הוא אסתר. וזה כי כאשר היו ישראל בהסתרות פנים, ראוי שיהיה הגואל אותם מן הסתרת פנים מי שיש לו המדה הראויה לזה, והוא הצניעות והסתר, כמו שהיה לאסתר הצניעות". ובהמשך ההקדמה לאחר ציון 360 כתב: "כי מפני צניעות של אסתר, שנקראת 'אסתר' על שם הצניעות, שהיתה נסתרת תמיד, ולא יצאה לחוץ אל הנגלה". וכן בסוף ההקדמה לאחר ציון 593 כתב: "לא היה הנס כי אם על ידי אסתר, שנקראת כך על שכל ענינה היה נסתר, כי צנועה היתה כמו שיתבאר דבר זה באריכות". ולמעלה פ"ב לאחר ציון 178 כתב: "'אסתר' כלומר שיש לה מדריגה פנימית נסתרת בשביל הצניעות שבה, ובשביל כך זכתה לגאולת ישראל... שהיה לה מידת הצניעות, ולפיכך זכתה לאבד את המן. ודבר זה ידוע כי מה שנקראת 'אסתר' יורה על מדריגת נסתרת עליונה ופנימית שהיה לה... כי הצניעות דוקא מאבד זרע המן... ובפרט ביד אסתר, שנקראת על שם הצניעות... ועשו אין בו רק הגלוי, לכך יצא עשו ראשונה... ולכך שם 'אסתר' ראוי לה לגמרי, כי מכח השם של אסתר היתה גוברת על המן, שהוא מזרע עמלק, שהוא מזרע עשו". ושם לאחר ציון 417 כתב: "זהו עצם אסתר, כמו שמפרש בגמרא מגילה יג: צניעות אסתר, ועיקר שם אסתר מורה על הצניעות, שהיתה מסתרת עצמה, מכל שכן היתה צנוע" ראה למעלה פ"ב הערה 36.

10 67 כי "ותתחלחל" פירושה פחד ובהלה ראב"ע כאן, ולשון "בהלה" מצוי הרבה במקרא, לעומת לשון "ותתחלחל" שנאמר רק כאן.

11 68 לשון הראב"ע כאן נוסח ב: "ותתחלחל - מגזרת 'חיל' שמות טו, יד, ובא כפול, כמו ישעיה כב, יז 'מטלטלך'".

12 69 לשונו בנצח ישראל פמ"ח תשצח.: "כי הכפל הוא לחזק, שמוכרח שכך יהיה. וזה מורה הכפל, כמו שאמרו בכל מקום פסחים סא., וש"נ 'שנה עליו הכתוב לעכב'. הרי כי הכפל הוא לחזק שכך מוכרח שיהיה". ובח"א לב"ק צב. ג, יג: כתב "כל כפל הוא לחוזק ולקיים, כמו שאמרו ז"ל 'שנה עליו הכתוב לעכב', הרי כי הכפל הוא לחוזק הדבר". וכן כתב בגו"א בראשית פ"ח אות כה, שלכך לשון כפל הוא לשון שבועה שבועות לו.. וראה להלן פסוק ה לאחר ציון 128.

13 70 חוזר לשאלתו הקודמת לאחר ציון 63, ששאל "ואין להקשות כי למה לא ידעה אסתר קודם" אודות גזירת המן. ולמעלה תירץ זאת מפאת צניעותה של אסתר, ומעתה יתרץ זאת כי כך סיבב הקב"ה כדי שאסתר תתחלחל ותפעל יותר חזק.

14 71 פירוש - הקב"ה סיבב שהידיעה על גזירת המן תבוא לאסתר באופן שהידיעה הזאת תעורר אותה לפעול בזריזות רבה כדי לבטל הגזירה הזאת ראה הערה 76. וזה אכן היה כאשר נודע לאסתר על כך מתוך הזעקה הגדולה ומרה של מרדכי, ועל לבישת השק שלו, שדברים אלו הם זרים ומופלגים, היוצאים מסדר העולם כמבואר למעלה מציון 46 ואילך, וכאשר אסתר שמעה זאת, נאמר על כך "ותתחלחל". אך אם הידיעה על גזירת המן היתה באה אליה מעצמה, לא היתה ידיעה זו עושה עליה רושם עז, והיא לא היתה מתחלחלת מכך, וממילא גם לא היתה פועלת כל כך. ויסוד זה מתבאר היטב בדבריו בח"א לסוטה יג. ב, נג., בביאור דברי הגמרא שם שחושים בן דן ראה את עשו מונע את קבורת יעקב במערת המכפלה, ויעקב מוטל בבזיון, לכך הרג את עשו, וז"ל: "מה שלא עשה אחד מן השבטים האחרים, זהו מפני כי לא היו חושבים מתחלת המעשה שיהיו צריכים לדבר זה. וכאשר התחיל עשו לחלוק, לא היה נמצא אצלם ההתעוררות. שאין כח ההתעוררות נמצא בתחלה רק כאשר הדבר ההוא חדוש לו מאוד כאשר נודע, ואז הוא מתעורר בכח לעשות מעשה. וחושים בן דן שלא ידע מתחלה המעשה כלום כי היה כבד שמיעה, וכאשר כבר היו במחלוקת... אז נאמר לו לחושים בן דן, ואז היה מתעורר בכח להרוג את עשו". וכן בשיחות מוסר לגר"ח שמואלביץ תשל"א מאמר לב, ותשל"ג מאמר ו גם כן תמה מדוע לא התעורר אחד מבני יעקב לנהוג כחושים בן דן. וביאר דזהו כוחו של הרגל, שמתוך שנשאו ונתנו עם עשו, וסברו שהנה מנצחין אותו, ומתוך כך הורגלו למצב שיעקב מוטל בבזיון. אבל לא כך חושים בן דן, שהיה כבד השמיעה, ולא ידע כלל מהויכוח המתנהל עם עשו, ולעיניו נתגלה בפתע פתאום המצב והבזיון הקשה. ולפי שלא נתרגל למצב, לא היה יכול לסובלו, והרג את עשו. ובגבורות ה' פי"ח פד: כתב: "מדכתיב שמות ב, יב 'ויך את המצרי'... באגרופו הרגו, ולפיכך כתיב 'ויך'... מפני שהיה מצרי רשע שהכה את ישראל, והיה משה מתעורר נגד הרשע לעשות בו דין בעצמו, ולכך הכה אותו בידו, ולא בדבר אחר".

15 72 בגמרא שלפנינו איתא "ורבי ירמיה אמר שהוצרכה לנקביה", אך בעין יעקב איתא "ושמואל אמר וכו'", וכדרכו מביא כגירסת העין יעקב.

16 73 הם כחות הטומאה יבואר בהמשך. ובנצח ישראל פנ"ח תתצז: כתב: "כחות הטומאה נבדלים מן השם יתברך, כי הם כחות חיצונות". ובנתיב העבודה פ"ב א, פא: כתב: "כחות הטומאה, אשר אין להם מעלה הנעלמת וההסתר כלל, והם נקראים כחות חיצונות".

17 74 אודות שטומאת נדה מורה על כחות טומאה, הנה אמרו חכמים שבת ל. שכאשר חזרו ישראל מחגיגות בנין המקדש על ידי שלמה מ"א ח, סו, שחזרו לאהליהם ומצאו נשותיהם בטהרה. וכתב על כך בח"א שם א, יב. בזה"ל: "כי היו דבקים ישראל במדריגת הקדושה, שהיא מסולקת מן הטומאה ומן כחות הטומאה, ולכך מצאו נשותיהן בטהרה, שדבר זה קדושה... דבר זה מצד הקדושה, שהיו דביקים בבנין בית המקדש".

18 75 פירוש - הקב"ה רמז לאסתר שכחות הטומאה גוברים בעולם, בכך שכחות הטומאה האלו שלטו גם בה עצמה בדמות טומאת נדה, ובכך הבינה אסתר מה הם הכחות הפועלים למען המן.

19 76 פירוש הקב"ה עשה שכחות הטומאה הגוברים בעולם יחולו על אסתר עצמה, בכדי שאסתר תחוש על בשרה מה הם הכחות הפועלים בעולם למען המן, ובכך היא תהיה זריזה לפעול כנגד המן. וכבר נתבאר למעלה הערה 71 שהקב"ה סיבב שהידיעה על גזירת המן תבוא לאסתר באופן שהידיעה הזאת תעורר אותה לפעול בכל כחה לבטל הגזירה הזאת.

20 77 אודות המיאוס שיש בעשיית צרכי האדם, כן כתב בדרוש לשבת תשובה עד., וז"ל: "הטינוף מבטל את המקום אשר הוא שם, עד שאינו נחשב מקום לכל דבר שבקדושה. ולכך צוה השם יתברך שיצא מי שרוצה לעשות צרכיו חוץ למחנה, וכדכתיב דברים כג, טו 'והיה מחניך קדוש'. ומזה תדע כי הטינוף המיאוס הוא מבטל מעלת המקום אשר האדם שם, ואז מסולק מאתו השמירה מן העליונים אשר הם שומרים את האדם. ולכך כאשר האדם נכנס לבית הכסא למקום מטונף, צריך לומר 'התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, שמרוני שמרוני, עזרוני עזרוני, המתינו לי עד שאכנס ואצא' ברכות ס:, כדי שלא יסתלקו מאתו המלאכים אשר הם שומרים את האדם. וזה שאמר הכתוב ישעיה כח, ח 'כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום', כי הצואה מבטל המקום שהוא שם עד אשר אין נחשב למקום כלל, וזה כי כל שלחנות שלהם מלאו קיא צואה, שהיא בלי מקום". וראה להלן הערה 80.

21 78 פסוק זה מורה על המיאוס שיש כלפי הכחות החצונים, שמדובר שם בעבודה זרה כפי שיבאר בסמוך, ועליה נאמר "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא". ואונקלוס שם תרגם "תעב תתעבנו" - "ורחקא תרחקנה".

22 79 אמרו חכמים שבועות ז: "יש לי בענין זה להביא שלש טומאות, טומאת עבודה זרה וכו', בעבודה זרה הוא אומר ויקרא כ, ג 'למען טמא את מקדשי וגו"", ובנצח ישראל פ"ד נט. הביא המאמר הזה וביארו. ובשל"ה פרשת ויצא בדרך חיים תוכחת מוסר כתב: "ראה כמה גדולה טומאת נדה שמקיש עבודה זרה לנדה, כהא דתנן בריש פרק רבי עקיבא שבת פב. אמר רבי עקיבא, מנין לעבודה זרה שמטמאה במשא כנדה, שנאמר ישעיה ל, כב 'תזרם כמו דוה'". ובדרוש על המצות נז. כתב: "עשו שהיה דבק בכח הטומאה, כאשר מצא מין את מינו העבודה זרה, היה מתעורר בבטן אמו מעצמו אל אשר הוא דבק בו ב"ר סג, ו. ודבר זה מעצמו שלא בבחירה שלו, כי כל דבר נמשך אל אשר דבק בו". ונאמר בראשית לה, ב "ויאמר יעקב אל ביתו וגו' הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם", ופירש רש"י שם "והטהרו - מעבודה זרה". והרמב"ם בהלכות אבות הטומאה פ"ו ה"א כתב "טומאת עבודה זרה מדברי סופרים, ויש לה רמז בתורה 'הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם'. וארבעה אבות הטומאות יש בה; ע"ז עצמה, ומשמשיה, ותקרובת שלה, ויין שנתנסך לה, וטומאת כולן מדבריהן". ורש"י דהי"ב כט, ה כתב "והוציאו את הנדה - עבודת כוכבים".

23 80 אבות פ"ג מ"ג "שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים "זו עבודת כוכבים" רש"י שם, שנאמר ישעיה כח, ח 'כי כל השולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום'", ושם בדר"ח קיד: ביאר מדוע ע"ז נקראת "קיא צואה" ראה למעלה הערה 77. והרמב"ם בפיהמ"ש שם כתב: "קראה ישעיהו ג"כ 'קיא צואה' לבזותה, כמו שתקרא עבודת כוכבים עצמה 'גלולים' ו'שקוצים'". ורש"י יחזקאל ד, יג כתב "טמא - לשון מאוס".

24 81 נראה מה שעבר לדבר על ע"ז, כי כחות הטומאה שסייעו להמן היו כחות של ע"ז, שהרי המן עשה עצמו ע"ז מגילה י:, שם יט., ואסת"ר ז, ח, וכמבואר למעלה בהקדמה 578, פ"א הערה 815, ופ"ג הערה 83. ולהלן ה, פסוקים ט, יד הרחיב בגדר ע"ז של המן, ואיך רצה להגיע לשער החמישים.

25 82 כוונתו לספירות נצח והוד, וכמו שכתב בדר"ח פ"ה מ"ה קסט., וז"ל: "ואמר אחר כך 'לא היה נראה זבוב במטבחים' שם. דע, כי הזבוב הוא מאוס ומגונה, וזהו ענין אחד, שהוא הוד ויופי בית המקדש. 'ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים', הוא הטומאה, שיהיה עומד בטהרתו לנצח, וזהו ענין שני. ואלו שני דברים הנס שלא נראה זבוב, והנס שלא ראה קרי שם, כל אחד ואחד בפני עצמו; שאין לך דבר יותר מגונה כמו הזבוב, ואין לך יותר טומאה כמו הקרי. ורוצה לומר, כי לא היה נוטה מעלת בית המקדש לא לימין ולא לשמאל חוץ ממדריגת הקדושה. כי הדבר הזה המאוס והטומאה הוא הרחקה מן הקדושה לשמאל ולימין, כמו שהוא ידוע למי שהעמיק בחכמה. ובארנו זה בברכות י: אצל 'איש קדוש עובר עלינו' מ"ב ד, ט, דפליגי רב ושמואל; חד אמר שלא ראתה זבוב על שולחנו, וחד אמר שלא ראתה קרי על מטתו. ולפיכך אחר שאמר 'לא הסריח בשר הקודש', אמר 'ולא נראה זבוב בבית המטבחים, ולא אירע קרי לכהן גדול'. כי במקום זה הוא התחלת נטייה לשמאל ולימין, לכך אמר על זה כי לא היה מעלת בית המקדש נוטה ממדריגת קדושתו, ולא נמצא זבוב בבית המטבחים שהוא המאוס, ולא נראה קרי לכהן גדול ביום הכפורים, שהוא הטומאה, אבל היה עומד בית המקדש בקדושתו". ומבואר שם כי הספירות נצח והוד שייכות להדדי, כאשר נצח הוא לימין והוד הוא לשמאל. ונמצא שהמיאוס עומד כנגד ספירת הוד, שההוד ויופי של ביהמ"ק עומדים כנגד מאיסת הזבוב. לכך "לא נראה זבוב בבית המטבחיים" מתחייב מספירת הוד, שהיא המונעת את הזבוב מבית המטבחיים. ואילו הטומאה עומדת כנגד ספירת נצח "'ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים', הוא הטומאה, שיהיה עומד בטהרתו לנצח, וזהו ענין שני". וכידוע הוד הוא בשמאל, ונצח הוא בימין. ועל הנצח נאמר תהלים טז, יא "נעימות בימינך נצח", וכמבואר בבאר הגולה באר החמישי מ:. ובספר פרדס רימונים שער א פרק ג כתב: "ב' שוקים, שהם נצח שוק ימין, הוד שוק שמאל". והעמודים של יכין ובועז הם כנגד נצח והוד שם שער כא פרק ג. ובמאמר החכמה לרמח"ל כתב: "והנה עשר הספירות נחלקים לג' חלקים, ונקראים ג' קוים; חכמה חסד ונצח נקראים קו החסד, ונקרא על דרך המשל ימין. בינה גבורה הוד קו הדין, ונקרא שמאל. כתר תפארת ויסוד קו הרחמים, ונקרא אמצע, ומלכות כלל כלם". ואלו דבריו כאן "ואלו שני דברים הם מחולקים, והוא ידוע לנבונים". וצרף לכאן דברי הגמרא גיטין ו: במעשה של פילגש בגבעה, אם זבוב מצא או נימא מצא, ובח"א שם ב, צב: כתב: "הזבוב מיאוס לאדם... וזה שייך לגוף. ואידך אומר נימא מצא, והוא סכנתא לנפש האדם... כי למ"ד זבוב מצא, בא השנוי מצד הגוף... ולמ"ד נימא מצא, בא השנוי הזה מצד הנפש, כי הנימא הוא סכנתא לנפש". וראה להלן הערה 101. והנה בגמרא אמרו ברכות י: "'ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלקים קדוש הוא' מ"ב ד, ט... 'קדוש הוא', מנא ידעה, רב ושמואל; חד אמר שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו, וחד אמר סדין של פשתן הציעה על מטתו, ולא ראתה קרי עליו". הנה לא נתפרש בגמרא מי אמר זבוב ומי אמר קרי ורק אמרו "רב ושמואל, חד אמר... וחד אמר...", אמנם לפי גירסת העין יעקב כאן שרב אמר שפרסה נדה ושמואל אמר שהוצרכה לנקביה ראה למעלה הערה 72, ברי הוא שרב אמר שלא ראתה קרי, ושמואל אמר שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו. כי ראית הקרי היא טומאה כנגד כאן שפירסה נדה, וראית זבוב היא מיאוס כנגד כאן שהוצרכה לנקביה. וראה בנתיב התורה פי"א הערה 36.

26 83 אודות שהבהלה פועלת שנוי באדם, כן אמרו חכמים גיטין ע. "ג' דברים מכחישין כחו של אדם; פחד, דרך, ועון". ופירש רש"י שם "פחד - דאגה שדואג על דבר העתיד, כגון טירוד מזונות, או פחד אויב" ראה הערה 85. וכן אמרו ב"ב י. "גוף קשה, פחד שוברו".

27 84 לשונו למעלה בהקדמה לאחר ציון 430: "טהרת האשה מדם נדתה, דבר זה גם כן טהרת הנפש, 'כי הדם הוא הנפש' דברים יב, כג, וכאשר האשה מטהרת עצמה מן הדם הזה, שהוא דם טמא מתועב, והוא מצוה אלקית, אז נפשה טהורה". וכן הזכיר זאת למעלה פ"ג הערה 700.

28 85 אמרו חכמים גיטין ע. "ג' דברים מכחישין כחו של אדם; פחד, דרך, ועון" הובא בהערה 83. ובח"א שם ב, קכט: כתב: "ידוע כי יש באדם שלשה כחות אשר בהם שייך חולשה; האחד כח הגוף, השני כח נפשי, השלישי כח נבדל שהוא השכלי... כי החטא מחליש כח נבדל אשר הוא באדם... והפחד דבר זה מחליש כח הנפש, כי הנפש כוחו כאשר הנפש הוא בשמחה, ודבר זה ידוע כי השמחה היא כח הנפש ראה למעלה בהקדמה הערה 176, להלן פ"ח הערה 266, ופ"ט הערה 302... והפחד מחליש הנפש. והדרך מחליש כח גוף, כי התנועה הוא כנגד הגוף... וידוע כי האדם יש בו שלשה דברים; כחות גופנים, כח נפשיים, כחות נבדלים לגמרי. והחטא מחליש כחות הנבדלים, הפחד מחליש כחות נפשיים, והדרך מחליש כחות הגופניים".

29 86 כמו שאמרו ב"ב י. "גוף קשה, פחד שוברו".

30 87 כפי שלאחר שאדם מתפנה מברכים ברכת "אשר יצר" ברכות ס:, שהיא ברכה על בריאת הגוף רש"י שם. ואמרו חכמים שבת קנב. "אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם", ובח"א שם א, פב: כתב: "פירוש, מצד הגוף האשה חמת של צואה, ומצד הנפש פיה מלאה דם, כי הדם הוא הנפש, ומפני פחיתות האשה נגד האיש, אמר כי האשה מצד הגוף היא חמת מלאה צואה, ומצד הנפש פיה מלא דם" הובא למעלה בהקדמה הערה 427.

31 88 כן ביאר בנצח ישראל פ"ה את המחלוקת בגמרא גיטין נו. אודות גרימת מותה של מרתא בת בייתוס; ללישנא קמא זהו מחמת שרפש בהמה דבק ברגלה "איתיב לה פרתא בכרעא ומתה". וללישנא בתרא זהו מחמת שמצאה גרגורת של רבי צדוק "גרוגרת דרבי צדוק אכלה ואיתניסא ומתה". וכתב שם לבאר קה.: "ועוד יש לפרש, כי להך לישנא שאמר דאותיב לה פרתא בכרעא, מפני שהדבר שהוא פחות, מוכן לקבל קלקול קודם. לכך הגוף שהוא פחות ושפל, דהיינו הרגל, הוא מוכן לקבל קלקול יותר מן הנפש "כי לחשיבות הנפש אינו מוכן לקבל קלקול" הוספה בח"א לגיטין שם. ולכך אותב לה פרתא דוקא בכרעא, שאין דבר פחות מכרעא. ולהך לישנא דאכלה גרוגרת דרבי צדוק ומתה, סבר הנפש בקלות מקבל קלקול, כי החשוב אינו יכול לסבול, ודבר מועט מפסידו. ודבר זה רמזו חכמים במקום אחר כי החשוב הוא קודם לקבל הפסד" הובא למעלה פ"א הערה 1103.

32 89 למעלה פ"א לאחר ציון 1081 שהביא המחלוקת בגמרא מגילה יב: אם מה שושתי מיאנה לבא למעלה א, יב הוא משום שפרחה בה צרעת, או משום שגבריאל עשה לה זנב. וראה הערה הבאה.

33 90 לשונו למעלה פ"א לאחר ציון 1094: "ובברייתא תנא שבא גבריאל ועשה לה זנב. פירוש 'זנב' הנאמר בכאן שעשה לה מלאך כבידות הטבע, כי הזנב הוא כבידות הבעל חי, והוא תוספות הנגרר אחר הבעל חי. ולפיכך לא רצתה לבא משום הזנב הזה, כלומר כבידות הטבע שהיה לה באותה שעה. שכמה פעמים יש לאדם כבידות הטבע, ומבטל דבר זה תנועת האדם, שאינו רוצה לקום ממקומו. ודע כי מי שאמר שפרחה בה צרעת, היא קלקול בצלם האדם, שזרחה הצרעת בפניה, שאדם יש לו צלם אדם בפניו. ומאן דאמר שעשה לה זנב, הוא כבידות הטבע, שהוא קלקול בגוף החמריי, וזה נקרא ש'עשה לה זנב'. ומחלוקת שני החכמים האלו איזה הוא ראשון ויותר קרוב לקבל קלקול; למאן דאמר שפרחה בה צרעת, כי הצורה שהוא צלם אלקים, מוכן יותר לקבל קלקול. ולמאן דאמר שעשה זנב, סבר כי הגוף מוכן וראשון לקבל קלקול. ויש לכל אחד ואחד סברא שכלית; שהדבר שהוא פחות ושפל בעצמו, כמו הגוף, ולכך הוא מוכן לקבל יותר. ולכך אמר ש'בא גבריאל ועשה לה זנב', רצה לומר שעשה לה כבידות הטבע, כי הזנב הוא כבידת הבעל חי, וצריך הבעל חי לגרור הזנב אחריו, שאין שום חיות, ולכך הוא כבידות הבעל חי. לכך גבריאל עשה לה כבידות, כמו שיש לפעמים לאדם שאינו רוצה לקום מפני הכבידות שיש לו... ולמאן דאמר שפרחה בה צרעת, רצה לומר כי קלקול הגוף אינו ממהר כל כך לבוא כמו הקלקול של פנים שיש בו צלם אלקים, ודבר כמו זה ממהר לקבל קלקול, כי השיראין ממהר יותר לקבל קלקול מבגדי קנבוס. שכל דבר שהוא דק וזך, כאשר בא עליו שינוי מה, מתקלקל מיד. ולכך הצרעת ממהר לפרוח בפני האדם, שהוא צלם אלקים דק וזך. וזהו מחלוקתם, והבן הדברים האלו מאוד, והם דברים ברורים".

34 91 "דריש 'ותתחלחל' מלשון חלל" יפה ענף שם. וחכמי צרפת כאן כתבו "ותתחלחל- נחלחלה מאוד מאוד, ולשון צירים וחבלים הוא, כמו יואל ב, ו 'מפניו יחילו עמים'".

35 92 שבת סג: "ההיא איתתא דעיילא לההוא ביתא למיפא "לאפות עיסה שהשאיל בעל הבית תנורו" רש"י שם, נבח בה כלבא, איתעקר ולדה". ועל בהמות אמרו ב"ב צג. "מביעתותא הפילה", ופירש הרשב"ם שם "שכך דרך להפיל מחמת פחד". ובשו"ת מחנה חיים ח"ה סימן נא אות ד כתב: "נראה לי דרוב נשים שמפילות הוא מחמת סיבות חיצוניות אשר גרמו... מחמת פחד ובהלה". אמנם כאן כתב להיפך, שסתם פחד מביא להפלת הולד, ולא שסתם הפלת הולד הוא משום פחד.

36 93 כי לולא רשותו של אחשורוש, המן לא היה יכול לעשות דבר. וכן כתב להלן ז, ו לפני ציון 67, וז"ל: "כי מה היה אפשר להמן לעשות אם לא אחשורוש שמכרם לו ונתן אותם ביד המן... ובודאי העיקר אשר יש לתלות בו הוא אחשורוש שמכרם, ובלא אחשורוש לא היה אפשר לו להמן לעשות דבר... כי העיקר הוא אחשורוש". וראה שם הערה 74.

37 94 להלן ט, כד-כה "כי המן בן המדתא האגגי צורר כל היהודים חשב על היהודים לאבדם והפיל פור הוא הגורל להומם ולאבדם, ובבואה לפני המלך אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אתו ואת בניו על העץ".

38 95 מגילה יא. "'הוא אחשורוש' למעלה א, א, הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו". ולמעלה פ"א לאחר ציון 56 כתב: "אבל רז"ל דרשו 'הוא אחשורש', הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו. ורצה לומר שכל מה שעשה אחשורוש טוב לאסתר להלן ה, ב ולמרדכי להלן ו, י ולישראל להלן ח, ח, הכל מן השם יתברך, שהיה גורם זה, כי הוא בעצמו היה רשע מתחלה ועד סוף. ודבר זה בא להזכיר בתחלת המגילה, להודיע כי כל הנעשה במגילה היה מן השם יתברך, כי הוא עצמו רשע מתחלתו עד סופו".

39 96 ואם תאמר, נהי שאחשורוש אינו ראוי לזרע ישראל, אך ולד זה בלא"ה אינו מתייחס אליו, משום דאפקורי רחמנא לזרע הגוי יבמות צח., שאמרו שם "אמר רבא, הא דאמור רבנן 'אין אב למצרי', לא תימא משום דשטופי בזמה דלא ידיע, אבל ידיע חיישינן, אלא אפילו דידיע נמי לא חיישינן... אפקורי אפקריה רחמנא לזרעיה, דכתיב יחזקאל כג, כ 'בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם'". ותוספות יומא פב: כתבו "רבינו תם היה מפרש בההיא דכתובות ודאסתר דלא מיחייבא למימסר נפשה בביאת עכו"ם, שאין ביאתו ביאה, ולא מיחייבא מיתה בביאתו, דרחמנא אפקריה לזרעיה דעובד כוכבים, כדכתיב 'אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם', והוי כביאת בהמה בעלמא" וכן הוא בתוספות כתובות ג: ד"ה ולדרוש. ואף שהריב"ם שם חלק על ר"ת, זהו רק לגבי ביאת מצרי שהריב"ם סובר שהוי ביאה, מ"מ גם הריב"ם מודה ד"כי אפקריה רחמנא לזרעיה הני מילי לענין דאין לו חייס, וזרעו חשוב כזרע בהמה" לשון תוספות כתובות ג:. ובקובץ הערות סימן נא אות ג ביאר שכאשר נכרי בא על ישראלית אפקריה רחמנא לזרעיה לעומת נכרי הבא על נכרית. וא"כ מדוע היה צורך שאסתר תפיל את ולד אחשורוש משום "שאין ראוי שיהיה זרעו בישראל, כי גוי ועבד הבא על ישראל הולד כשר", דאדרבה, ממקום שבאת "הולד כשר" מוכח שאין הולד מתייחס אחר אביו כלל, אלא אחר אמו. וכן רבי צדוק הכהן בליקוטי אמרים אות טז כתב: "ונעשה זה על ידי לקיחת אסתר לאחשורוש... דבועל ארמית הוא נותן שפע לה, ויש לו דיבוק עמה שהיא מקבלת שפעו, דאם תתעבר ולדה כמותה, ומוליד בן לעבודה זרה על ידי שפעו. מה שאין כן נבעלת לעכו"ם, דהולד כשר. וידוע דברי רבינו תם בתוספות פרק קמא דכתובות ג: ד"ה ולדרוש דאפילו באשת איש רחמנא אפקריה לזרעיה, ד'זרמת סוסים זרמתם', ונמצא לא קיבלה אסתר שפע ממנו מאחשורוש כלל, רק כזוכה מן ההפקר, ולא כדבקה על ידי זה בו". וצ"ע.

40 97 אמנם במדרש ויק"ר יג, ה איתא "אמר רבי יהודה ברבי סימון, דריוש האחרון בנה של אסתר היה, טהור מאמו וטמא מאביו". ולכאורה דעה זו תחלוק על הדעה שאסתר הפילה. וכן מבואר להדיא באסת"ר ח, ג, שאמרו שם "ורבנן דהכא אמרין הפילה עוברה ומשעה שהפילה שוב לא ילדה... אמר רבי יודן ברבי סימון, דריוש האחרון בנה של אסתר היה, טהור מאמו וטמא מאביו". ומשמע שאכן רבי יהודה ברבי סימון חולק על רבנן. ועוד אפשר לומר כי דריוש נולד לפני המשתה. וכן כתב לי הגאון רבי משה צוריאל שליט"א כי שנה אחרי רצח אחשורוש, היה דריוש בן תשע, ונתן רשות לבנות בית המקדש. ודריוש נולד בשנת 3399, והמשתה היה בשנת 3395, ורק שלש שנים אח"כ הגיע תור אסתר. בשנת 3404 הפיל המן פור, ומלכות דריוש החל בשנת 3406, ונתן רשות ליסד ההיכל בשנת 3408, בהיותו בגיל 9 תאריכים אלו נמצאים בספר "סדר ימי עולם" לרבי אליהו לנדא, נין הגר"א, עמוד כה.

41 98 כמו שביאר למעלה בשני הסברים לאחר ציון 73; א נחלקו האם כחות הטומאה פעלו על אסתר טומאה פירסה נדה או מאוס הוצרכה לנקביה. ב נחלקו האם כחות הטומאה פעלו על נפשה של אסתר פירסה נדה או על גופה הוצרכה לנקביה.

42 99 פירוש - כחות הטומאה לא פעלו טומאה ומיאוס, אלא פעלו העדר, וכמו שמבאר.

43 100 אודות שההעדר מתיחס לעבודה זרה בנוסף למאוס והטומאה, כן כתב בבאר הגולה באר הרביעי שיח:, וז"ל: "העובד עבודה זרה דבק בשקר, כי העובד עבודה זרה עיקר חומר חטא שלו מה שהוא משקר, כי הוא יתברך אחד, אפס זולתו, והוא משקר לעשות אלהים שהוא שקר... העבודה זרה, הוא שקר ואין לו מציאות כלל... שהכתוב מגנה עובדי עבודה זרה ש'המה הבל מעשה תעתועים' ירמיה י, טו". ובתפארת ישראל פל"ח תקעב. כתב: "'אלהים אחרים', פירוש שהם אחרים שונים אל מי שהוא אלקי אמת. כי מי שהוא אלקי אמת הוא ממית ומחיה, אבל העבודת אלילים אין בה ממש כלל" ראה להלן הערה 364. ובדרוש על התורה מב: כתב: "השקר אינו מתייחס כי אם לעבודה זרה, אשר שקר והבל המה". והרד"ק בספר השרשים, שורש אלל, כתב: "'אל תפנו אל האלילים' ויקרא יט, ד, ענינו הבל ודבר שאינו מועיל". וכן נאמר ויקרא יט, ד "אל תפנו אל האלילים וגו'", ופירש הראב"ע שם "האלילים הם הפסילים, ונקראו כן כי הם דבר שקר, כמו איוב יג, ד 'רופאי אליל כלכם'". וראה הערה הבאה, ולהלן פ"ה הערה 514.

44 101 שמעתי לבאר שכשם שהמיאוס מתייחס לגוף, והטומאה מתייחסת לנפש כמבואר למעלה, כך ההעדר של ע"ז מתייחס אל השכל. וכן כתב בח"א לסנהדרין קיג: ג, רעא:, וז"ל: "ודע כי באלו חטאים העדר השכל העדר הנפש העדר הגוף. ומי שעובד ע"ז, והולך אחר השקר מעשה תעתועים, חטא זה העדר השכל. ומי ששופך דם, דבר זה העדר הנפש, כאשר ידוע. ומי שבא על הערוה, שהוא מעשה זנות הוא בגוף כאשר ידוע, והוא חטא והעדר הגוף, ולכך על ידי אלו שלשה הוא ההעדר הגמור". זאת ועוד, כי הטומאה היא כנגד ימין, והמיאוס כנגד שמאל כמבואר למעלה הערה 82, כך ההעדר הוא כנגד האמצע. ובדר"ח פ"ה מ"ז רמב. כתב: "השקר הוא בלתי נמצא והוא נעדר בעצמו. והאמת הוא הפך, כי אין באמת העדר, רק הוא נמצא, והשקר אינו נמצא. ולפיכך האמת דומה אל האמצעי, שהאמצעי רחוק מן הקצה, כי הקצה מפני שהוא קצה הוא קרוב אל ההעדר. אבל האמת שיש לו מציאות, והוא נמצא, דומה אל האמצע, שכל אמצע רחוק מן ההעדר. והשקר דומה אל הקצה, אשר הקצה קרוב אל ההעדר, כי הסוף הוא ההעדר" ראה למעלה פ"ג הערות 190, 715.

45 102 כי לפי האמת מה שמרדכי לבש שק לא היה מחמת חסרון בגדים אלא שקרע בגדיו משום השמועה הרעה ששמע כמבואר למעלה הערה 59, ואסתר שגדלה אצל מרדכי למעלה ב, ז בודאי ידעה אמת זו שלא היו חסרים למרדכי בגדים. והבן יהוידע שבת נג: כתב "מרדכי היה עשיר".

46 103 כן העירו מפרשי המגילה. וזה לשונו של היוסף לקח: "יש כאן להתעורר... מה חשבה אסתר ששלחה למרדכי בגדים. וכי חשבה שהיה מחוסר בגדים עד ששלחה מבלתי שתשאל לדעת על מה". והרלב"ג והר"מ חלאי ביארו שאסתר חששה אולי מרדכי לבש שק מחמת חוסר ממון, או מחמת ששודדים באו ולקחו ממנו בגדיו.

47 104 ששלחה לו.

48 105 כן כתב גם המנות לוי קלב., וז"ל: "ואני אומר צורך שליחת הבגדים כדי שלא יתעכב בלכת אל ביתו להסיר השק וללבוש בגדיו, כי היא מצטערת הרבה כנראה ממה שפירסה נדה או שהפילה או שהוצרכה לנקביה, ולכן שלחה לו בגדים כדי שימהר לבא".

49 106 אך האמת היא שלבש השק משום אבילות וצער, ולא כדי להודיע לאסתר על מה שמתרחש, וכמבואר למעלה לאחר ציון 55.

50 107 כפי שכתב הגר"א למעלה פסוק ג: "וצום ובכי - הם החמישה דרכי תשובה המפורשים במסכת תענית טו.-טז.", ובביאור רבינו יונה למעלה ג, י כתב: "עשו כל התיקונים 'שק ואפר וכו" ראשי תיבות 'תשובה'" תענית, שק, ואפר, בכי, הספד. הרי שהפסוק נוקט בדרכי תשובה הובא למעלה הערה 60. ויש להבין, מדוע לא אמר שלבישת השק היא בשביל אבילות וצער, כפי שאמר למעלה לפני ציון 56, וכאן כהוה אמינא שלבישת השק "לא בשביל אבל וצער", ומדוע כתב שזה "בשביל תשובה". ואף אם תבאר שאבילות וצער מחד גיסא, ותשובה מאידך גיסא הם דבר אחד, מ"מ עדיין יקשה מדוע שינה בלשונו ממה שכתב עד כה שלבישת השק היתה בשביל אבל וצער, ונקט במטבע לשון חדשה "בשביל התשובה". ונראה, כי כל עוד שמרדכי לובש שק, אנו תופסים שהסבה לכך היא מחמת אבילות וצער. אך כאשר מרדכי מתעקש לא להפסיק מלבישת השק אפילו לא לרגע קט, מוכח שיש בלבישת השק ערך חיובי, ומחמת ערך זה אינו רוצה להרפות מהשק כלל. והערך החיובי הזה הוא הוא התשובה.

51 108 אודות שהשק דבק בבשר האדם, כן נאמר מ"א כא, כז "ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע בגדיו וישם שק על בשרו וגו'". וכן נאמר מ"ב ו, ל "ויהי כשמוע המלך את דברי האשה ויקרע את בגדיו וגו' וירא העם והנה השק על בשרו מבית", ופירש רש"י שם "וירא העם - דרך הקרע את השק תחת בגדיו". וראה למעלה הערה 41.

52 109 כפי שביאר מדרש זה למעלה מציון 35 ואילך.

53 110 כפי שביאר למעלה לאחר ציון 40, וז"ל: "לכך הלביש יעקב השק על בשרו, לומר כי הצרות קרובות ודביקות אליו ביותר. ומאחר שהצרות קרובות אליו, לא היה זז שק מעל בניו לעולם, כי הצרות קרובות בבניו, כי הדבר אשר דבק בהן האב לגמרי, לא סר מזרעו, והבן יורש אותו".

54 111 פירוש - דביקות זרע יעקב בשק אין פירושה רק ש"הצרות קרובות ודביקות אליו ביותר" לשונו למעלה לפני הערה 41, אלא שאי אפשר להפריד בין הדבקים, ולכך לא ניתן להפריד את השק מלובש השק, אלא השק נשאר דבוק ואדוק בבשר הלובשו. ורק כאשר הקב"ה יסלק את הגזירה, ותתבטל הסבה של לבישת השק, רק אז יהיה ניתן להסיר את השק.

55 112 ולבסוף יוסף נמצא בריא ושלם בארץ מצרים.

56 113 בתמיה. וכוונת הענין לנאמר מ"א כא, כז-כט, כב, א "ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע בגדיו וישם שק על בשרו ויצום וישכב בשק ויהלך אט, ויהי דבר ה' אל אליהו התשבי לאמר, הראית כי נכנע אחאב מלפני יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו וגו', וישבו שלש שנים אין מלחמה בין ארם ובין ישראל", ופירש הרלב"ג מ"א כב, א "וישבו שלש שנים אין מלחמה - מפני שנכנע אחאב מפני השם, האריך לו השם... עמו שלש שנים".

57 114 בתמיה. וכוונת הענין שהרעב שהיה בשומרון בוטל מ"ב ז, טז. וכן אמרו חכמים תענית יד: "אין אדם חשוב רשאי לחגור שק אלא אם כן נענה כיהורם בן אחאב, שנאמר מ"ב ו, ל 'ויהי כשמוע המלך את דברי האשה ויקרע את בגדיו והוא עובר על החומה וירא העם והנה השק על בשרו וגו'", ופירש רש"י שם תענית יד: "יהורם רשע היה, אלא שהתענה על רעב שהיה בימיו ונענה, דכתיב מ"ב ז, טז 'ויהי סאה סולת בשקל וסאתים שעורים בשקל'".

58 115 כי כאשר אדם פורש מדבר שהיה צריך להיות מחובר אליו, אזי מעשה פרישה זה נראה כהסרה גמורה מהדבר שפרש ממנו. וכמו שכתב בדר"ח פ"ג מ"ז קצד., וז"ל: "כל הפורש מדבר אחד, הוא מתנגד והפך אל אותו דבר שהוא פורש ממנו. ואם לא היה מתנגד אל אותו דבר, לא היה פורש ממנו, כי הדברים אשר הם שייכים זה אל זה, אין האחד פורש מן השני, ואדרבה, הדומה יאהב את הדומה, ומתחבר עמו". ושם פ"ג תחילת מ"ח רא. כתב: "כבר התבאר לך ענין זה, כי הפרישה מדבר אחד מורה על הפורש שהוא הפך אל הדבר שהוא פורש ממנו, כמו שבורח ופורש האש מן המים, מפני שהאש הפך המים... שהפורש מדבר הוא הפכי לו". ובנתיב התורה פט"ו תריא. כתב: "כי עם הארץ הוא חמרי יותר מן הגוי. וזה כי אף אם הגוי הוא גם כן חמרי בערך ישראל שיש להם התורה, מכל מקום לא נחשב זה חמרי כמו עם הארץ, שהיה ראוי לו לקנות השכל, ואינו רוצה בו, שזה מורה יותר על הרחוק ופירש מן השכלי, כיון שהוא סר ממנו. ועם הארץ דומה קצת לשונה ופירש פסחים מט:, כי עם הארץ קבל גם כן תורת משה, ואינו לומד אותה, ולפיכך הוא גרוע מן הגוי שלא קבל כלל... עמי הארץ, שהם אינם חפצים בשכלי, הוא יותר רחוק ויותר מתנגד אל השכלי" ראה להלן הערה 355. ובח"א לנזיר כג: ב, כו. כתב: "כי הפורש הוא יותר קשה מאותו שהיה רחוק מעולם. כי הרחוק בהתחלה, אפשר שיהיה בין שניהם קצת קירוב, אף שהם רחוקים. אבל לוט שהיה קרוב אצל אברהם ונתרחק, אין כאן שום צד קירוב, שאם היה צד קירוב לא היה מתרחק, לכך הוא הפכו לגמרי. ולכך נגזר על עמון ומואב מה שלא נגזר על שום אומה דברים כג, ד 'לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה"". וכן כתב בתפארת ישראל פ"י קסה:, שם פל"ז תקמד:, שם פמ"ז תשל:, ח"א לסוטה מב: ב, פא., וח"א לסנהדרין צט: ג, רכט:. וראה עוד במבוא לדרשות המהר"ל עמוד 28 אודות היסוד שקרוב שנתרחק הוא יותר רחוק ממי שלא היה קרוב מעולם הובא למעלה פ"א הערה 377, ופ"ג הערה 420.

59 116 נמצא שביאר כאן שני הסברים לסירובו של מרדכי לקבל בגדי אסתר ולהסיר את השק; א שאם היה מקבל הבגדים היה נראה שלא לבש השק מתחילה אלא רק כדי להודיע לאסתר הצרה, ולא בשביל אבל וצער. ב הואיל והשק צריך להיות דבוק במרדכי, לכך הסרת השק היתה הסרה גמורה מן התשובה. ולהלן סוף פסוק יא לאחר ציון 258 כתב טעם שלישי, וז"ל: "לכך לא רצה גם להסיר השק מעליו, שלא לעבור הזמן אשר הפיל המן פור שמוכן להיות נהפך עליו".